מה זה מורטוריום?
מורטוריום (Marcia, 1966) הוא המגיע מעולמות הסוציולוגיה והפסיכולוגיה ההתפתחותית שמתאר שלב שבו האדם מקבל רשות פנימית (ולפעמים גם חיצונית) לא להכריע. לא להתחייב לזהות קבועה. זהו מרחב זמני שבו מותר לך לחפש, לטעות, לנסות, להחליף כיוון, בלי לשאת עדיין את מלוא משקל הבחירה.
בדרך כלל, זה שלב שקורה בגיל ההתבגרות. בימינו, המורוטוריום כשלעצמו ממשיך הרבה אחריו ולפעמים מתאפיין בתחומים מסוימים בהם ממשיכה התנסות ערה.
מורוטוריום בהייטק? באמת?
אצל הרבה אנשים בהייטק, המקום העבודה הראשון ולפעמים גם השני והשלישי מתפקד בדיוק ככה משום שאנחנו מתגלגים לתוך ההייטק מתוך התנסות. אומרים לנו שכדאי, שזה רווחי. עשינו כבר תואר בתחום וחבל. או שיצאנו מיחידה צבאית כלשהי וזה התאים.
אז אנחנו נותנים צ'אנס ונכנסים לסוג של מערבולת. כשאנחנו בתוכה, אין צורך לשאול שאלות כי החיים קורים. זאת עיצומה של המורוטוריום, ההתנסות חסרת ההתחייבות.
בזמן הזה, מקום העבודה הופך להיות מרחב שבו אתה לומד, מתפקד, מתקדם, אבל עדיין לא באמת בוחר. לא זהות. לא ערכים. לא דרך חיים. ואז, מגיעה הנוחות. זה נהיה לנו נוח ונעים להיות במרחב ההייטקיסטי-לא-בהכרח-מבחירה הזה.
אתה בפנים, אבל לא לגמרי. אתה חי את זה, אבל לא בטוח שאתה זה. אבל זה בסדר כי לא היית צריך להתחייב לכלום מלבד להמשיך להגיע.
עד שזה נגמר.
עזבת מקום עבודה מרכזי? זו לא רק פרידה, זו התחלה של בחירה מודעת
אז מה קורה כשהמקום הזה לא זמין יותר? בין אם בחרנו לעזוב או הועזבנו, ברור לנו שלא מדובר רק בסיום חוזה.
משהו עמוק יותר מתערער הזהות שנשענה על המסגרת. עבור רבים, זו הפעם הראשונה שבה השאלה "מה אני רוצה?" לא יכולה לקבל תשובה אוטומטית. אין חברים מהתואר שיגררו אותך באף לחברה הבאה ואין שום חובה להמשיך באף מסגרת.
יותר מזה, מתחילה להתגנב ההבנה הקשה, שההתנסות שחווינו במקום עבודה הקודם ,שהייתה ראשונית, בטוחה להמון שנים, נעימה (לפחות בהתחלה), נשארת בתור איזשהו אידיאל מנחם. אידיאל שלא נוכל לחזור אליו, ממש כמו לעזוב את הבית בפעם הראשונה.
זה מבעית. לראשונה אתה נאלץ להתמודד עם העולם כמו שהוא: מפחיד, לא ברור ולא וודאי.
ואז צפה מחדש השאלה שדחית כל השנים:
מי אני כשאני כבר לא מוגדר לפי איפה שאני עובד?
ועם השאלה הזאת באה גם החרדה.
כי לבחור באמת זה לא קלישאה. זו פעולה קיומית שיש לה מחיר. זה להסכים להתחיל שוב, להיות פחות בטוח, לפעמים גם פחות מובן. במידה ונבחר להמשיך בתחום שעסקנו, נצטרך להסכים מחדש לתנאים של אדם שמתחיל בארגון חדש וצריך להוכיח את עצמו מחדש, ממש להסכים לכל הברכות יחד עם הקללות.
אבל כמו שז’אן-פול סארטר ניסח את זה:
“We are our choices.”
אנחנו לא התפקידים שהיו לנו. לא המסגרות שנשאבנו לתוכן. ולא אפילו ההישגים שלנו. אנחנו הבחירה שנעשה עכשיו, ברגע שבו סוף סוף אין אף אחד שמחליט במקומנו.
¹ Marcia, J. E. (1966). Development and validation of ego-identity status. Journal of Personality and Social Psychology, 3(5), 551–558. קישור למאמר
