זה הזוי לשים דבר כל כך יפה ליד המילה: “חרא”, אבל ככה זה הרגיש.
לעבוד במקום שנראה נוצץ, אבל בפנים הוא בכלל לא מה שאני רוצה. עבודה מכובדת, משרה בהייטק, משרד מול הים.תנאים שההורים שלנו רק חלמו עליהם.
אם רק הייתי מסיט את העיניים מהמסך, הכחול של הים התיכון היה ממש שם, מולי. אבל חרא ים. לא כי הים מכוער. אלא כי כשלא טוב לך בעבודה, גם יופי מפסיק להיות יופי.הוא נהיה כמו תמונה על קיר: אתה יודע שהיא יפה, אבל היא לא מזיזה בך כלום.
כשלא טוב לך איפה שאתה עובד, הכול נצבע בגוונים אחרים. אתה יותר עייף, פחות חד, פחות נוכח. לא דרמטי. לא מתפרק. פשוט הולך ודוהה. ככה נראית שחיקה שקטה. לא כזאת שמפילה אותך, אלא כזאת שמרוקנת אותך לאט. כמו צבע שנחשף יותר מדי זמן לשמש.
ובהתחלה אתה לא שם לב. אתה חושב שזה עומס. שזה שלב בקריירה. או שזאת בעיה בגישה שלך. מחיר טבעי של עבודה בהייטק. אתה לומד לעבוד סביב זה. לקום קצת יותר עייף, להתרגש קצת פחות, להתפשר קצת יותר. וחושב לעצמך: נו, ככה זה כשעובדים במשרה רצינית. התרגלתי לחיות בדרך מסוימת.
התרגלתי לזה שלא תמיד נעים, ושלא תמיד מעניין, ושלא תמיד אני. והעדפתי לא לקחת סיכונים. כי העולם ממילא כאוטי: קורונה, מלחמות, AI, קריירות שמתנדנדות. אז למה להוסיף עוד חוסר ודאות מרצון? יש בזה היגיון.
אבל יש לזה מחיר. חי באמת רק פעמיים בשנה. כשלקחתי חופש. רק אז הגוף היה חוזר לנשום כמו שצריך. רק אז הייתי נזכר איך זה מרגיש להיות ער. וכשהייתי בחופש, הייתי נזכר מי אני. או יותר נכון – מה אני לא.
לא זה שיושב מול מסך ומחכה שהיום ייגמר. לא זה שסופר שבועות לחופשה הבאה. לא זה שמקבל שחיקה נפשית כעובדה. ואז החופש נגמר. והייתי חוזר. כמעט באוטומט. כאילו היד כבר יודעת את הדרך גם בלי לשאול את הלב.
ובכל פעם משהו בי ידע: זה לא אסון. זה לא משבר דרמטי. אבל זה גם לא חיים. וזה אולי הדבר הכי מסוכן: מצב שלא כואב מספיק כדי לברוח, ולא חי מספיק כדי לרצות להישאר. רק דהוי. רק חוסר התאמה שקט בין מי שאני לבין הקריירה שבניתי.
___
האם אתה זוכר מתי זה התחיל? הרגע הראשון שבו אמרת לעצמך: “נסתדר”, ובעצם ויתרת קצת על עצמך בשביל שקט? ויותר מזה: האם הדבר שנתן לך יציבות, ביטחון, ומשכורת טובה בהייטק, שווה את אובדן הצבעים שלך?
