לפעמים*, אפשר גם אחרת. בכפוף למצבים פיזיולוגיים, פסיכולוגים ותרגול ויסות עצמי
דווקא בתור מטפל, חשוב להגיד ש..
לא תמיד צריך לנבור בכל דבר. לא צריך לשבת עם כל רגש בכל סיטואציה ותמיד לתת לו כבוד מוגזם.
לא תמיד צריך לנבור בכל דבר. לא צריך לשבת עם כל רגש בכל סיטואציה ותמיד לתת לו כבוד מוגזם.
אם אנחנו מוכנים לשחק עם הרעיון שלא כל רגש חייב לקבל את כס המלכות של הקשב שלנו, ייתכן שלפעמים יתאפשר לנו..:
לא להתפרק ממשהו
על כך אמר הפילוסוף הסטואי והקיסר הרומי המנוח, מרקוס אוריליוס:״אם זה נסבל, אז תסבול את זה. חדל מלהתלונן״.
הנה כמה דוגמאות לאיך זה יכול להיראות:
מודעות גופנית – נשים לב לעוררות הפיזית שעולה וניתן לה לחלוף מבלי להעניק לה חשיבות יתרה
פעולה למרות אי-נוחות –אנחנו נבחר לעשות משהו למרות שלא נעים לנו באותו רגע והמחשבות שלנו תוקפות
זמניות הרגש – אנחנו נזכיר לעצמנו שרגש הוא דבר זמני ובר-חלוף. מה שבטוח בו זה שהוא תמיד עובר
האטה והימנעות ממעשים דרסטיים – אנחנו נמנע מלעשות החלטות או מעשים קיצוניים בעת סערה רגשית
ריחוק עצמי – נתרגל התבוננות בחוויה הרגשית ״מהצד״, אם זה עוזר לנו אפשר גם להגיד ״אני, (שם), חווה כעס״ (עדיף בראש, אחרת זה סתם מוזר)
נחזק את הבחירה העצמית – אנחנו נזכור את יכולת הבחירה שלנו ונבין מתי אפשר להמנע מלהאכיל את המפלצת הרגשית שרוצה לעשות בינג׳ על הרגש
ויש לזה שכבה נוספת של היגיון…
כשאנחנו נמנעים מלהתלונן או להתפרק מדבר-מה, אנחנו מלמדים את המוח שלנו להגיב אחרת למה שקורה מולנובכך שהמוח לומד שמה שקורה הוא לא באמת מסוכן והוא נסבל, אנחנו מקבלים הזדמנות לחוות אותו אחרת. לאט-לאט, אחרי חזרתיות המוח שלנו ישתנה (ברמה הפיזיולוגית) ואנחנו נשים לב שאנחנו לא אותו דבר
ויש גם מקרים שזה לא כל-כך יעבוד
בתור בני אדם, אנחנו מועדים לפורענותולכן יותר מאשר לא, במיוחד כשאנחנו נהיה בחיתולים של לימודי הויסות הרגשי שלנואנחנו הרבה פעמים כן נתפרק
זה בסדר, זה חלק מהתהליך של להיותמיומנים בדבר הזה. שווה לקחת בחשבון שעייפות, רמות רעב, תהליכים גופניים ותנודתיות כללית תמיד עשויים להקשות עלינו.
אבל לפעמים,אפשר גם אחרת.
